מתי יודעים שדי. שזה כבר לא מה שהיה פעם. שכבר לא טוב לי.
כשבתי הבכורה נולדה, ואני עוד לא בת עשרים, נולדה איתה כמיהה חזקה-להיות אימא, לגדל אותה ולא להיפרד ממנה אף לא לרגע.
אני זוכרת עוד כמיהות כאלה, שכל פעם הפכו אותי מחדש, ואת כל מה שאני יודעת על עצמי.
המורה שלימד אותי בשובה, ופגש אותי כמה חודשים לאחר הנישואים, והתאכזב לשמוע שהתשוקה שלי עכשיו היא להיות עם בעלי, להכיר ולחיות יחד.
איפה התלמידה שהיתה לי לפני רק חמישה חודשים. לאן נעלמו הרצונות ללמוד ולהיות בקיאה בתורה, בהלכה, בחסידות. לאן באמת, שאלתי את עצמי וקצת התביישתי שהרצונות שלי הפכו להיות זוגיים כאלה, פשוטים כאלה.
הרצונות שלנו משתנים, התשוקות שלנו משתנות. אם בגיל עשרים רק רציתי להיות אימא, היתה לי ודאות גמורה שזה כרגע התפקיד שלי ומה לי להתבלבל עם עבודה או לימודים או כסף. תנו לי להתמקד בגידול ילדי, ובתיחזוק הבית.
בגיל שלושים הרגשתי שדי. זהו.זה מתחיל בתחושות ריקנות ושיעמום, שאלות של לשם מה שעולות מעת לעת. למרות שאני מגדלת שישה ילדים, ומרגישה שאני די טובה בזה, ויודעת בשכל את הערך, בכל זאת משהו בפנים לא במקום.
זה אזור הנוחות. נוח שם, כי זה כבר לא מאתגר, את יודעת את מה שאת עושה, אולי גם מקבלת על זה פידבקים. את מנהל משאבי אנוש אלופה בבנק, את מחנכת מהוללת, או מעצבת גרפית טובה. בסך הכל מרוצים ממך וגם את בעצמך אז מה לה, לאותה תחושה מכרסמת.
כשאני מסתכלת אחורה היום אני מודה כל כך, איזה מזל שהיו שם תחושת הריקנות והמחסור. מה היה מניע אותי לצאת לדרך חדשה, מה היה דוחף אותי לתת מקום לעוד ברכה שיכולתי להביא לעולם.
אם רק הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום...
לסטיב ג'ובס יש נאום מפורסם שנקרא "לחבר את הנקודות". בנאום הוא מסתכל אחורה על חייו ורואה אחד לאחד איך כל בחירותיו וכל ההתרחשויות בחייו הובילו אותו לאן שהגיע.
אם זו הבחירה לעזוב את הקולג' ולוותר על לימודים גבוהים, או הבחירה של החברה שהוא הקים לפטר אותו ממנה.
"הקורונה הרסה לי החיים", אמרה לי מישהי "תקעו לי סכין בגב, פיטרו אותי מהעבודה", שיתפה אחרת.
"החיים לא קורים לך, הם קורים בשבילך", שמעתי מטוני רובינס,
"כשאדם יודע, שכל מאורעותיו הם לטובתו, זו הבחינה היא מעין עולם הבא", אומר רבי נחמן.
שתי גישות. שתי דרכים להסתכל על החיים. להאשים, להתקרבן ולהיות ברחמים עצמיים, על עצמי, על הרווקות או הזוגיות, הקושי, הפיטורין, המחלה, השעמום והריקנות
או-לעבור דרך תחושות הכאב והקושי, להסכים להרגיש ולראות אותם כסמנים לדרך חדשה.
עשר שנים בין שלושים לארבעים וכל כך הרבה שינויים. אנחנו משתנות, המצבים משתנים ואיתם הרצונות והתשוקות שלנו. לא בטוח שמה שחשבת והאמנת בגיל עשרים תקף לשלושים ובטח לחמישים.
אילו היו אומרים לאותה תמר עקרת הבית שעוד עשר שנים היא תהיה בעלת עסק, עצמאית ועוסקת מורשה, היא היתה מפלבלת בעיניה בבילבול מול אותן מילים לא מזוהות.
אם היא הייתה שומעת שיהיה לה פלאפון חכם ודואר אלקטרוני ומוצר דיגיטלי והיא תעלה כל שבוע סרטון ליוטיוב, היא בוודאות הייתה מעווה פניה בשאט נפש ומוחה נמרצות נגד המחשב ועולם הדיגיטל המאיים והלא מוכר. היא אולי הייתה שמחה לשמוע שהיא עוד תאהב את הגוף שלה, שהיא הולכת להיות בכושר ואפילו לרוץ מרחקים ארוכים. שהיא הולכת לאהוב ולשמוח בעבודה שלה, אבל, זה היה נשמע כל כך רחוק, כל כך קשה, אם בכלל.
בתור אישה שעברה מהפך בחייה, מעקרת בית לבעלת עסק מצליח, בתור אישה שעדיין נפגשת יום יום עם החולשות שלה והקשיים שלה. שמתאמנת באופן קבוע כדי להתקרב להיות מי שהיא רוצה להיות,
אני מזמינה אותך לצאת איתי למסע. מסע בדרך ליצירת השינוי. זה יהיה מעניין, זה יהיה נשי ורך, עם קצוות חדים כי אישה היא גם וגם, ועם הרבה שיתופים אישיים. איך יוצרים את השינוי, איך יוצאים מהתקיעות, איך מתמודדים עם החיים בפחות מאמץ , כי קרוב אליך הדבר מאוד. איך מתקדמים צעד אחרי צעד אל עבר חיים לא מושלמים, אבל עם יותר צמיחה, יותר שמחה והגשמה.