חמישה עקרונות למנהיגות אישית

איך לא ליפול לחרדות בתקופות מאתגרות

חמישה עקרונות למנהיגות אישית

"בוקר טוב תמר נזרי, אז איך את, ביום שאחרי, מסבירה את כישלון המאבק שלכם"?

גם אז, יום אחרי הגירוש מעמונה, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, כמה טוב שאני מאמנת.

כמה טוב שאני מכירה את אמנות שאילת השאלות, ואת הנחות היסוד המסתתרות בגלוי

בתוך השאלה עצמה.

"ולמה אתה חושב שהמאבק כשל"? שאלתי אותו. שלוש שנים עברו מזמן הגירוש

ואני עדיין מרגישה שהצלחנו. כישוב, ובאופן פרטי, במאבק.

מאיפה הכוחות להתמודד? נשאלתי לא פעם, לפני הגירוש ואחרי הגירוש בדיור הזמני,

במדרשת עפרה. כולנו עוברים זמנים של משבר, בה "המציאות" אומרת לנו לא.

שדברים לא קורים כמו שהיינו רוצים. אם בתוך המשפחה, בזוגיות או בדרך אליה,

מול הילדים, ואם בבריאות, בפוריות, בעבודה, כסף, לא חסר. לפעמים זה נראה לנו כאילו

זה לגמרי לא בידיים שלנו. מגיפה שמשתוללת. מה אפשר לעשות חוץ מלחשוש?

מה עושים כשהמציאות אמרת לא. מה עושים כשאנחנו בפתחו של משבר, של התמודדות

לא פשוטה? חשבתי על חמישה עקרונות , שעזרו לי לצלוח את התקופה הקשה הזאת אז

ולצאת....אומנם בלי בית אך בתחושת הצלחה ואפילו ניצחון.

הראשון:

1. עשי את המאה אחוז שלך.

נכון, לא הכול בידיים שלך. כמו שאת מזג האוויר לא תוכלי לשנות ואת העובדה שהקורונה מסתובבת עכשיו בעולם. המיקוד הוא במעגל ההשפעה שלך. במה שלך יש לעשות ולשנות. תמיד יש משהו. אחרי קבלת גזר הדין על הגירוש שאלתי את עצמי: תמר, מה את יכולה לעשות? איך את יכולה להשפיע? והצטרפתי למטה מאבק של הישוב. עוד לא ידעתי איך אוכל לתרום. בארגון בטוח לא, אני שונאת לארגן. מה כן? עוד לא ידעתי, אבל אמרתי: כן. אני בפנים. וכהגיע צורך לארח שרים וחברי כנסת, ולהתראיין לרשתות, התנדבתי. לעשות את המאה אחוז שלך זה כשדניאלה וייס מתקשרת אלי ביום חמישי בשתיים בצהריים ואומרת לי שהיא קונה לי ולבעלי שני כרטיסי טיסה לליכודיאדה באילת ושאנחנו צריכים לצאת עכשיו. לקפוץ למים זה להתפרץ לכנס בליכודיאדה כי זו ההזדמנות האחרונה שלנו להשפיע כאן. לתת את המאה אחוז זה לשבות רעב במדרשה כי כרגע נראה שזו הדרך היחידה שיזכרו שאנחנו עוד כאן, קהילה ללא בית שמצפה לישוב חדש. פעם שמעתי דימוי, מהרב יהושע שפירא, שאדם יכול להיות בחייו, צופה או שחקן, ואלו שתי ברירות המחדל העיקריות. להיות צופה זה להישאר באזור הנוחות. לצפות על המשחק, לצפות על החיים מבחוץ. לראות איך האחרים משחקים, לבקר או לעודד, לתת עצות. אפשר לבחור להיות שחקן. להיות בפנים, להיות חלק אקטיבי, חלק פרואקטיבי, שיוצר מציאות. אני בחרתי במאבק על עמונה להיות שחקנית. לעלות על המגרש זה דבר שדורש אומץ ותעוזה, עלולים לעשות טעויות, אבל בסופו של דבר רק כך אפשר להבקיע גול. אני מאמינה שבאנו לעולם הזה להתפתח לצמוח ולתרום. אם לא נאתגר את עצמנו ונצא מאזור הנוחות, המציאות תדאג לכך. אני מעדיפה לדאוג לזה בעצמי. תאתגרי את עצמך, תהיי שחקנית ראשית בחיים שלך, ובמיוחד בזמנים קשים.

2. פועל יוצא מהמפתח הראשון הוא זה: המוכנות לקחת סיכונים.

כשעולים על המגרש מסתכנים. "ויירא יעקב ויצר לו" שמא ייהרג שמא יהרוג. כשאתה על המגרש אתה עלול לפגוע ואתה עלול להיפגע. את חושבת שידעתי מה לענות בראיונות? ממש לא. אני אדם מן הישוב ממש. חששתי שאכשל בלשוני, וזה קרה. עשיתי טעויות, קיבלתי ביקורות. אני זוכרת בקרים לפני הגירוש בהם בין שבע לשמונה עברתי שלושה ראיונות, גלי צהל, רשת ב' ורדיו ירושלים. בשמונה בבוקר כבר נכנסתי להתקלח מהלחץ מהסטרס מהזיעה. גם בליכודיאדה קטפתי חירופים ועלבונות. https://www.inn.co.il/News/News.aspx/338780 עד היום קשה לי לראות את עצמי שם.. לוחמת רועדת ומבוהלת על הבמה. ואף על פי כן, כי כצופה איני רוצה לחיות את חיי. כשאת יוצאת מאזור הנוחות ועולה על המגרש את לוקחת סיכון. שאלתי את עצמי, תמר, מה הכי גרוע שיקרה? יצעקו עלייך? בסדר. לא תמותי מזה. יכתבו תמר נזרי התפרצה? אז מה? אז יכתבו. יכתבו עלייך תגובות? עד היום לא קראתי. בשביל מה? תהיי שחקנית, העיקר שתוכלי לומר בסוף-אני את שלי עשיתי. רק אם נהיה מוכנים לקחת סיכונים נוכל להעז, לצאת מאזור הנוחות הכובל, לחיות בעוצמה.

3. מטרה ברורה.

מאוד קל "להתרסק" בעתות משבר, כשמפחדים , המחשבות סוחפות לנורא מכל. או כמו ששאל אותי אחד הכתבים לפני הגירוש: "כשאת חושבת על היום שאחרי, איך את מרגישה?" אילו לא ידעתי את כוחם של המחשבות ואת כוח המיקוד שלנו, של הפוקוס, הייתי נופלת גם כאן. "אני לא חושבת כלל על היום שאחרי," עניתי לאותו כתב, "אתה יודע למה? כי זה פשוט מחליש אותי. אני חושבת אך ורק על המטרה: "עמונה נשארת במקומה" והשאלה שלי היא: מה אני יכולה לעשות בשביל המטרה הזאת היום? מה אוכל לעשות שעוד לא עשיתי. זה מה שנותן לי כוח". הייתה לנו מנטרה: עמונה נשארת במקומה. זו המטרה. זה היעד. ועכשיו, השאלה היא רק איך ומה. נעשה כל מה שביכולתנו, לא נשאיר אבן במקומה עד שנגיע אליה. אל תיכנסי לסרטים וחרדות של מה יקרה אילו. תיצמדי למטרה שאת רוצה לראות.

4. שמירה על עוגנים.

התמודדות דורשת המון אנרגיות וכוחות נפש. לפחות פעם בשבוע הייתי מוצאת את עצמי בסטרס לא נורמלי. מפחד, מלחץ, ממחשבות שלא הצלחתי להנהיג. דווקא בזמנים כאלה חשובים יותר מכל העוגנים שלנו. מה הם? לכל אדם יש אותם הרגלים שאם הם נמצאים בחייו, החיים עולים קומה. גם לי יש כמה כאלה. למשל ריצה. שלוש פעמים בשבוע. למשל התבודדות, למשל שיחת אימון בשבילי. כמתאמנת, לא כמאמנת. כמה חודשים לפני הגירוש , כשהתחיל האטרף הגדול אני זוכרת שיחת אימון מכוננת עם המאמנת שלי, שרית אמיתי, שבה בחרתי להיות מנהיגה. להנהיג את עצמי בתוך כל הטירוף המשתולל מסביב. להמשיך לרוץ בקביעות, להתבודד בקביעות, להתפלל , לקוות, להשתטח על הארץ הטובה, להמשיך בכל מה שנותן לי כוח. במיוחד בעת הזאת.

מה נותן לך כוח? במיוחד עכשיו, אל תוותרי עליו, תכניסי אותו ראשון ללו"ז.

5. אחרון חביב- המוכנות להיעזר.

בסוף אנחנו אנושיים. בסוף אנחנו מוגבלים. בסוף אנחנו בני אדם. נתפס לי הצוואר אחרי המתווה, היו רגעים של שבר . קורעים אותי מהבית, זה שבר גדול ונורא. כל כך חשוב להיעזר. אין אדם שהוא חסין עד. והמוכנות לפנות לעזרה, להיתמך, לקבל חיבוק או רפלקסולוגיה או whateverהייתה כל מה שהייתי צריכה בעתות קשות.

זו גם ההזדמנות שלי לומר תודה לכל מי שהיה עמנו בגופו או ברוחו, לכל האהבה שהרעיפו עלינו. לבני הנוער שעטפו אותנו, שלא היינו לבד בצרתנו. כל נקישה בדלת ועציץ רקפות כל עוגת שמרים שקיבלנו, העבירה לנו מסר חזק מכל-אנחנו אתכם, אינכם לבד. ואם איננו לבד אזי אפשר לשאת זאת.

ואני חוזרת לשאלת המראיין ביום שאחרי: "אז איך את מסבירה את כישלון המאבק שלכם"?

פשוט שזו תהיה השאלה. אם בעולם שלנו תוצאה נחשבת הצלחה, אז נכשלנו. אין תוצאות. גורשנו, הישוב נחרב. זה תלוי בהגדרת המילה הצלחה. אני מגדירה הצלחה באופן אחר, בעיני הצלחה היא לעשות את המקסימום שלי בשביל ערך ראוי. בחוויה שלי, עשיתי הכול, ועשינו הכול את כל מה שבמעגל ההשפעה שלנו, את כל מה שבהשתדלות שלנו כדי להשאיר את עמונה במקומה. לכן הצלחנו גם אם הישוב נחרב. לכן ניצחנו. ובפנים יש געגוע וכאב והשלמה וסיפוק. הכול יחד.

ועם המפתחות האלה אני ממשיכה לחיות, בישוב החדש שהקימו עבורנו, בעמיחי. נהנית בכל יום מגינתי הפורחת, מהקליניקה שבני בנה לי בתוך אחת המכולות מהגירוש, ומשתדלת לעשות את המקסימום גם כאן, אחרי המאבק.

במשך הזמן שעבר פנו אלי נשים, קבוצות וגופים וביקשו ועדיין מבקשים שאספר, שאתן כלים, להתמודדות מיטבית ולחיים באנרגיות גבוהות. אני עושה זאת בהרצאות, בקורסים ובמפגשים פנים אל פנים, ועכשיו יצרתי סדרת סרטונים אינטרנטית. אז אם זה מדבר אלייך אלייך והיית רוצה לקבל עוד כלים, ידע, מוטיבציה והשראה להתמודדות עם פחדים ותקופות קשות או לעבור מהישרדות לחיים של רווחה , את מוזמנת ללחוץ ממש כאן ולעבור לסרטון קצר שהכנתי ונותן כלי מעשי למיקוד בטוב. כלי שאם תיישמי אתו, בהתמדה ולאורך זמן, עשוי להיבנות בתוכך חוסן פנימי, שבעזרתו תוכלי להנהיג את עצמך , כי בכל אישה מסתתרת מנהיגה.

מוזמנת לבקר בעמיחי ובהצלחה!