בעלי עושה מילואים בהודו. פעם או פעמיים בשנה הוא טס במסגרת עבודתו ועוזר למשפחות שבאות לשליחות להיקלט בכפר. בשבועות האלה אני סופרת ספירת הגומר, מתי זה כבר ייגמר?
בהתחלה הכול בסדר, אני מחזיקה יפה, אפילו נהנית מהחופש מהבעל ומהרכב הצמוד. אך ככל שהזמן עובר הבדידות גוברת. הכי קשה לי בימים האחרונים, כשאני יודעת שנשאר רק שבוע, רק עוד שבת אחת, כשמריחים כבר את הסוף. מכירות?
ציפייה של חודש תשיעי, השעה הלחוצה הזאת לפני היציאה לנופש, ממש לפני שמכשירים את המטבח לפסח, סוף החופש הגדול. יש זמנים שנראה שאין להם סוף. מה שבטוח, סוף טוב לא יהיה להם. איך זה שכל השבועיים שהוא במילואים תפקדת כל כך יפה? היית במיטבך? אישה חזקה, אימא נהדרת, מה קרה לך ביומיים האחרונים? מה קורה לך בחצי השעה שלפני שובו הביתה מדי יום ביומו?
תמיד הכי קשה לפני הסוף, כאשר הגאולה כבר לפתחנו. לא אנחנו המצאנו את זה, כבר בגן עדן אדם וחווה התמודדו עם הקושי לחכות עוד קצת, עד לשבת שבה ייהפך האיסור למצווה. בני ישראל במדבר, דוד ובת שבע. אל תדאגו, הקטן שלכם הולך בדרכי גדולים וחכמים. זה בגנים שלנו, בגנים שלו.
או קיי, אז זה מובן בהחלט. הרצון להשתחרר, להיגאל, להגיע לארץ המובטחת. אנחנו יכולות להזדהות איתו. זה באמת קשה. להגיע לילד מתוך הזדהות עם הקושי שלו זה לבוא אל הילד ממקום אחר. אפשר לומר לו: “אני מבינה אותך, גם לי קשה כשאני מחכה לסוף”.
יום אחד בתי הגיעה אליי בוכה בגן המשחקים. “אימא, העליבו אותי, אמרו עליי שאני לא שווה ושזה לא מיוחד מה שאני עושה…”. חיבקתי אותה ואמרתי: “זה באמת מעליב, גם אני הייתי נעלבת. אני מאוד מבינה אותך”. זה הספיק לה. היא קמה, מחתה את דמעותיה ורצה לחברותיה המעליבניות. כשמזדהים איתנו, עם הקשיים שלנו, עם המצוקות שלנו, זה נותן תקווה. אני לא לבד. מבינים אותי בעולם הזה. עצם ההזדהות מרגיעה.
הרבה מכוחן של קבוצות טיפוליות וקבוצות תמיכה בא מכוח ההזדהות. פתאום אישה מבינה שהיא לא לבד בעולם. שהרגשות שהיא כל כך ניסתה להסתיר גם ההיא מרגישה, והמחשבות והדמיונות שהורגים אותה הורגים גם את זו שלידה.
וההפתעה הזאת, שכולנו באותה סירה, גם זאת שנראית שהכול מושלם בחיים שלה, ההבנה הזאת מרגיעה ומחברת ונותנת תקווה. שכן הקושי הגדול ביותר הוא קושי הבדידות. שאני כאן לבד עם המחשבות, הרגשות, הצרכים והרצונות שלי, שאוי ואבוי אם מישהו יידע עליהם. לא טוב היות האדם לבדו, עם פחדיו ומצוקותיו.
יחד עם כל מיומנותנו כהורים, עם הסמכות האוהבת, האחריות והדאגה, בואו נפרוץ את מעגל הבדידות, נדבר על רגשות, נזדהה עם המצוקות של ילדינו ונכאב יחד איתם. כמה שאנחנו יכולים.