לצאת ממצרים


אביב בחוץ. פריחה וציוץ ציפורים. חוזרת מהריצה וההתבודדות היומית שלי. ערב פסח! עוד פחות משבועיים! איך אני מרשה לעצמי? אני שואלת את עצמי בחיוך, ומייד גם עונה: איך אפשר שלא?! איך אפשר שלא, ריבונו של עולם! נתת לנו עולם כזה יפה, מלא באפשרויות, מלא בהזדמנויות. אני לא מוכנה יותר להכניס את עצמי למצרים. לא שווה לי הציחצוח של הבית, הניקיון והסדר, אם בתוכי אני מכווצת, חסרת אנרגיות, מרצה. זאת המילה שלי. זה המצרים שלי, שמכווץ אותי עדיין במקומות מסוימים בחיי, שהולכים וקטנים.


ישבתי הבוקר בחורשת האורנים שלי, המתוקה, המזמינה, לנשום ולהיפתח. וחשבתי, היית מאמינה שחייך ייראו ככה? היית מאמינה שתרוצי כל בוקר? שתעשי התבודדות באופן קבוע? שתעבירי קורסים ושיעורים? ועוד בהנאה, בשמחה, עם רצון. זה נס. זה פשוט נס. לא יאומן איך זה קרה, שחיי עברו שינוי כזה. שאני עברתי טרנספורמציה כזאת. נס של יציאת מצרים בתוכי. נס שאני יכולה להתבונן ולראות את כל מה שנדרש לעשות ולקרות כדי להזמין אותו לחיי. אני יכולה היום להסתכל על חיי ולומר: ריבונו של עולם, שיחקת אותה! איך פינקת אותי ככה? איזה מתוק אתה! תודה, תודה ושוב תודה.


כן, אני עוד זוכרת את האישה שהייתי, קטנה, מנסה להספיק את משימות היום יום. מי חשב בכלל על ריצה. הכי רחוק שיכולתי להעלות על דעתי היה הליכה מהירה, גם זה בקושי. באיזה מתח חייתי, בלחץ יום יומי להספיק. עד שהקטנה תתעורר, עד שמישהו יבכה. כמו נוגש פנימי היה בתוכי שדחק בי כל הזמן, כמו בשיר בגן: “עוד לעבוד, עוד לעבוד!” אשכרה מצרים. איך היה לי קשה לפרגן לעצמי. להזמין בשבילי אוכל במסעדה. לקנות לי בגד, להוציא עלי כסף. להוציא עלי זמן.

הרצון שלי התכווץ והתכווץ וצורכי המציאות הלכו והתרבו. הגעתי למקום של ריצוי ושל כיווץ. של לחיות בצריך. הבת שלי, השביעית, היתה זו שעזרה לי לצאת ממצרים. היא, בזכות רצונותיה החזקים, עזרה לי להכיר בכך שלא טוב לי, שרע לי, ושזהו. אני לא מוכנה יותר ככה. אני כבר לא אמא שמחה. אני אמא אסירה.

שלחתי אותה למעון בגיל תשעה חודשים, ויצאתי ממצרים של “צריך לגדל את הילדים בבית”.


השינוי החל. נוצר חלל בחיי, שעות פנויות שחיכו לי שאמלא אותן. שמונה עד שתיים. יצרתי כלי חדש לקבל ברכה. צעד אחר צעד. נעזרתי בכלים האימוניים שלמדתי, והתחלתי לשאול את עצמי שוב ושוב: מה את רוצה? בתחילת כל שנה קבעתי מטרות ויעדים בכל התחומים, ובעזרת צעדים קטנים התקדמתי. הפעילות הגופנית נכנסה כאורחת קבע בחיי, למדתי והתעשרתי באופן יום יומי, אימנתי , כתבתי, התאמנתי ונעזרתי כל אימת שהרגשתי צורך. חיי השתנו, הרגלי השתנו, התפיסה העצמית שלי עלתה. פתחתי חשבון לעסק. נוצרה לי עצמאות כלכלית. טיפלתי בזוגיות שלי, שגם שם השתוקקתי להנכיח את רצוני. השינוי התרחש בתוכי לאט, אך תוצאותיו נראו היטב. כשאני יושבת במסעדה היום עם בעלי, אין לי בעיה להזמין לעצמי עוד סלט או מנת פירה. אני מתפלאת על עצמי. זו לא התמר שהכרתי. איך היא מאפשרת לעצמה? בכזאת טבעיות. מדהים.


ביום שישי לפני כשבועיים, נפל לי אסימון. מרתון ירושלים. החלטתי לנסוע, לרוץ את מקצה העשר. הרצון בער בתוכי. למה? ככה. הרגשתי אותו בעוצמה. בעלי הביט עלי בבוקר, מבואס. “אני לא יודע למה, אני מבואס שאת נוסעת. מה יש לך לנסוע? רוצה לרוץ עשר, תרוצי פה עשר. מה העניין?” הרגשתי את הכיווץ, את הנטייה לחזור ולרצות. שלא יהיה לו קשה, שלא יכעס עלי . בכל זאת זה הוא שנשאר עם כל הבישולים לקראת שבת. ובכלל, אולי הוא צודק? אולי, באמת יכול להיות. אבל היה כאן משהו אחד ברור. הרצון שלי. וואו! הרצון שלי היה חזק וברור. לנסוע למרתון. לרוץ. ככה. “אני נוסעת”. נסעתי. רצתי את העשר. היה מדהים. חוויה מדהימה. אנרגיות מטורפות. בחלקים מסוימים היתה לי תחושה עילאית, של ריחוף. (בעיקר בירידות). חזרתי הביתה , יום שישי בצהריים. מאושרת. איזה מדהים זה כשאנו הולכים על הרצון שלנו. יציאת מצרים!!! כל כך פשוט. בעלי כבר עבר את הבאסה שלו, ויכול אפילו לשמוח איתי ולפרגן לי. התרוממות הרוח נשארה איתי למשך כל השבת. במשך כל ההכנות לשבת! זכרתי לתדלק אותה ולתת מקום לרצונותי כל עת שהתעוררו. “הרצונות שלנו הם פירורי הלחם שהשאיר אלוקים להוביל אותנו לייעוד שלנו”, אומרת ז’נט אטווד. חוויתי זאת על בשרי. אלוקים מדבר אלינו דרך הרצונות שלנו. אם נהיה מוכנים להקשיב, ונעז לנסות, נראה שמצרים הולכת וקטנה, הולכת ונעלמת ובעצם אנחנו בני חורין.