להסכים לוותר על האחיזה

יש דמיונות הרסניים.


אני רוצה להיות תמיד תמיד רגועה שמחה ואוהבת.

חייבת שתהיה הרמוניה משפחתית בסעודות שבת ובכלל בבית.

אם יש צעקות ומריבות בבית, זה לא בסדר.

הילדים צריכים ללכת לישון מתוך חיבוק אוהב ונשיקה של אימא סבלנית.

למה זה הרסני? כי זה טוטאלי. תמיד. חייבת. נורמלי. לא בסדר. כל מה שלא ככה או שאחרת הוא לא

מתקבל, לא תקני ,לא נורמלי.

זמן ההשכבה וארוחות הערב הוא לרובנו זמן מאתגר מאוד. כשהילדים קטנים, כשיש מגוון ילדים

וצרכים באותו הזמן, כשיש אימא עייפה לקראת סיומו של יום, ולעיתים ללא עזרה של בעל נמצא או

שותף או ילד גדול, למה שהזמן הזה יהיה נינוח? מה, יש לי מלאי בלתי מוגבל תמידי של אנרגיה

ואהבה? התיאור הזה לא מתאים לבן אדם אלא למלאך.

בואו, מה נהיה אתנו? מרוב ציפיות מעצמנו חלקנו קורסות והחלק השני מלקה את עצמו באופן קבוע.

אצל הרבה מאתנו הבעיה היא לא המציאות אלא הציפיות הלא מציאותיות מהמציאות.

שמובילות לאכזבות שמובילות ליאוש. שמוביל לתפקוד לקוי עוד יותר.

השבוע נפגשתי עם אישה מקסימה בקליניקה. מצליחה, מודעת, ובעצמה עוסקת בעבודה עם אנשים,

אלא מה? היא לא מוכנה לקבל את עצמה אנושית. אני? להיפגע? אין מצב. אני צריכה תמיד להיות

חזקה, מבינה, בוגרת ומכילה. לכעוס? אני? אין מצב. זה ילדותי! אני הרי מבינה אותו וזה כלל לא

קשור אלי. ואז, מה קורה לה? היא בוודאי נעלבת וכועסת כי היא בן אדם בכל אופן, אבל בגלל שאינה

נותנת לזה לגיטימציה, הרגשות נשארים כלואים בתוכה והיא מחזיקה מתח תמידי. וכעס ועלבון.

בואו נכיר במציאות, אנחנו אנושיות, ואנחנו בני אדם. מתמודדות, עושות כמיטב יכולתנו, לא תמיד

מצליחות, וגם הכעס והתסכול, גם העצב והבאסה הם חלק מהיותנו אנושיות. הקטע המפתיע הוא,

שדווקא הקבלה, היא זו שמאפשרת לנו להיות במטבנו. כשאני לא עסוקה בייסורי מצפון על מה שלא

עשיתי, אני פנויה לעשות את מה שאני רוצה. "הבת שלי לא מאופסת, כל היום חולמת וכמעט

התפתתי להלקות את עצמי על כל מה שאני לא עושה איתה ובשבילה", כך סיפרה לי מתאמנת

" ברגע האחרון תפסתי את עצמי: פשוט תעשי איתה משהו עכשיו. ועשיתי."

איזה ניצחון זה, אמרו עניה הבורקות. לעשות משהו אחד במקום להתבאס על הכול.

אז כשאנחנו פנויות כן לעשות משהו, ושאנחנו מוכנות שזה לא יהיה מושלם, אז מה שכן אפשר

לעשות על מנת שהזמן הזה יהיה יותר נינוח ורגוע הוא להפסיק לזרום. להתחיל להתכונן ולהכין.

אם נתמקד במעגל ההשפעה שלנו, אחד הדברים שיש לנו שליטה עליהם הוא מה יהיה בארוחה,

מתי נאכל ובכלל, איך ומתי תתקיים הארוחה, המקלחות והתארגנות הערב.

הרי זה ברור שכשאני מופתעת כל פעם מחדש שהגיע הערב וצריך להכין ארוחה, אני מועדת.

מועדת לכעוס, מועדת לצעוק מועדת להתעצבן ואפילו לאכול בעצמי דברים שלא רציתי.

איזה כיף זה היה, לפני עשר שנים בערך, להעמיד סיר מרק לארוחת ערב, ולצאת עם הקטנים

לגן משחקים. אחרי שעה, שעה וחצי, כשחזרנו, מרק חם ומוכן חיכה לעדת המורעבים,

לא היה צריך לחכות, והכול היה יותר רגוע. הבהירות יוצרת ביטחון והביטחון נותן רוגע.

אני יודעת מה קורה , מה לפני מה, ומתי, אני מיידעת את הילדים, וכבר יש יותר רוגע בבית.

בשביל זה צריך להיות מוכנה לוותר על נוחות ועל זרימה לטווח קצר

בשביל נחת רוח לטווח רחוק. להקדיש לזה מחשבה, לתכנן.

המאמנת שלי קוראת לזה: להצליח לתכנן זה לתכנן להצליח.