יצירת שפע מבורך


אני אוהבת לטייל. לקחת את הילדודס ולצאת, לשבור שיגרה. לא משנה לאן. כמה שיותר, יותר טוב. אלא מה? על האיש שלי זה כבד. ההקשר שלו לטיול זה עול. בכיות של הקטנים. עצירות לפיפי. טרטור מתמשך. ולכן אצלנו בבית זה נושא.


אני זוכרת אביב אחד לפני כשלוש שנים. פסח. היה מזג אויר אביבי ונפלא. אני החלטתי השנה אנחנו יוצאים, והודעתי אחר כבוד לבעלי ולילדים. היה תאריך ומסלול והכנתי צידה, הכל היה נראה מבטיח. אישי הובס ובחר להצטרף, ויצאנו בהתרגשות ובשמחה כאשר אני גאה בעצמי ש- הנה, זה קורה ובזכותי! אלא מה? הרגשה של החמצה, חמוצה ומטרידה לא פסקה מללוות אותי לאורך כל הטיול וגם עכשיו, לאחר שנים, אני יושבת וכותבת ומתכווץ לי הלב.


לכאורה, הכל היה כמו שצריך להיות. נסענו, טיילנו, השתכשכנו במים, שהינו בטבע. האיש שלי, בנוסף לכל רתיעתו מטיולים משפחתיים, סבל, באותה תקופה, מאלרגיה אביבית. הוא היה מסכן. התעטשויות, נזלת בלי סוף, לא היה עם מי לדבר. הוא סבל, ואני – לא נהניתי. מה זה שווה בלי פרטנר? או עם פרטנר שסובל מכל רגע? המחירים ששילמתי, בחוויה שלי, עלו על הרווחים. לא אעשה זאת שנית. אני מאוד רוצה לטייל, אך בדרך הזאת, בה אני כפיתי את רצוני על המציאות, התאמצתי מדי ולא הייתי מוכנה לחכות, לא הייתה ברכה. תוצאות כן, אך לא מבורכות.


אתם מרגישים שעליכם “לשבור קירות” בשביל להשיג את מטרותיכם? זהו סימן אזהרה. משהו כאן לא עובד. לכולנו יש מטרות. גם אנחנו, גם המתאמנים שלנו, רוצים להתקדם, לצמוח, להשיג תוצאות. זה בעסק שלו וזו בניהול הבית, אם במערכות יחסים ואם בניהול זמן.


שעות נוספות בעבודה, עוד סיפור לפני השינה לילדי, עוד תהליך אימון לשיווק העסק ושוב להעביר סמרטוט על הרצפה. מצד אחד, הרצון להתקדם ולהצליח בוער וקיימת המוכנות לעשות את הכל ולשלם מחירים. מצד שני, לעיתים אני ” אדחוף” את עצמי/ המתאמנת שלי לעשייה מרובה מדי.


יש בעיה? כן! אני כל כך “מתאמצת” על הזוגיות שלי עד שכבר אין לי כוח. כבר לא מתחשק לי להשקיע. אם אני “אקרע את עצמי ” בריצה היומית שלי, לא אוכל להתמיד לטווח רחוק. מאמץ יתר פוגע במוטיבציה ובכוח הרצון, בסופו של דבר- מחליש. ולא רק.


רבי נחמן מברסלב, צדיק-מנטור מואר שחי לפני כ-200 שנה מלמד אותנו שהפועל בכוח, פועל באלימות על המציאות ו”דוחק את השעה”. במילים אחרות, אולי הוא ישיג תוצאות, אך לא ישיג שפע. שפע הוא תוצאה מבורכת. לרצונות שלי יש מקום להתגשם בעולם הזה, אך מתי? לא בהכרח בזמן שהחלטתי. נכון, אני מאוד רוצה להתחתן. אך האם זה יקרה השנה? לא בטוח שזה הרצון העליון. ואם אפעל בנחישות יתר לקדם תוצאות בחיי, סכנה. יש מצב שלא תשרה הברכה בתוצאות שהשגתי.


רבי נחמן מזכיר לנו את הסיפור על אדם וחווה. פרי עץ הדעת האסור היה אמור להיאכל בשבת. אדם וחוה נבראו ביום השישי . עוד כמה שעות, אומר רבי נחמן, אם הם היו מחכים, היו אוכלים בהיתר מפרי העץ וזוכים לברכה גדולה. הם ואנחנו, צאצאיהם. כמו כן הסיפור התנכי על דוד ובת שבע. דוד המלך אמור היה להתחתן עם בת שבע. הוא קיבל הארה נבואית שהבן שייוולד מזיווגם יהיה זה שיביא את העולם לתיקונו – משיח. אלא מה, אומרים חכמינו על דוד המלך ש”אכלה פגה”. רגע, רק עוד קצת היית צריך לחכות, בלי לפעול בכוח והיית נושא את בת שבע בזמן ומביא גאולה לעולם. גם אדם וחווה וגם דוד המלך “דחקו את השעה”. כל כך רצו, ופעלו באלימות על המציאות. אני חוויתי בחיי, לא פעם ולא פעמיים, שפעלתי ב”כוח” על מנת שרצוני יצא לפועל. לא הייתי מוכנה לשמוע לא. לחצתי, הוצאת כספים שלא היו לי. הגעתי לתוצאות אך לא לשפע. לא הייתה ברכה. בסופו של יום הרגשתי עצב, ריקנות ובדידות.


אם אתה מרגיש שעליך לעשות מאמץ אדיר כדי להשיג את מטרותיך, עצור וחזור צעד אחד אחורה. עולמנו, עולם העשייה, כך מתואר בספרי הקבלה, הינו אחד מעוד עולמות רוחניים המרכיבים את המציאות. יש את עולם היצירה – עולם הדיבור ולפניו, עולם הבריאה – הרצון. הרצון הוא הוא הבסיס. “פותח את ידיך ומשביע לכל חי-רצון”, כתב דוד המלך בספר תהילים.

ממה נשבע? מהרצון. נפתח את ידינו לקבל את השפע האלוהי, ונתברך ונשתפע, מהרצון. דוד המלך ורבי נחמן מזכירים לנו את הסוד. העיקר הוא ברצון. ושם יש להשקיע. כאשר יש בי רצון, אדבר אותו, אתפלל אותו, ורק אז יגיע תורו של עולם העשייה. של המעשה. רבי נחמן מדמה את המאמץ הנדרש בעולמנו למאמץ הנדרש לפתיחת דלת. כמו אדם העובר מחדר לחדר וכדי להגיע לשלב הבא עליו לפתוח את הדלת. ללחוץ על הידית ולדחוף מעט. זהו הכוח הנדרש מהאדם לפעולה בעולמנו – עולם העשייה. כל זאת בתנאי, כמובן, שהאדם השתהה דיו בעולמות הראשוניים. ברצון ובדיבור. אם רצונו של האדם עז, בהיר ומבורר והוא מדבר את רצונו ומתפלל עליו, מחבר אותו לערך- לעיקרון רוחני, ובנוסף – מאמין שהוא ראוי לכך, לא יידרש ממנו יותר מלפתוח את הדלת ולעבור הלאה.


את מרגישה שההשתדלות שלך אחרת? שאת צריכה “לשבור קירות” במקום לפתוח דלתות? סטופ. עצרי וחזרי אל השלבים הראשוניים. לבסוף עשי פעולה, צעד קטן, שהמאמץ לעשותו יהיה בגדר פתיחת דלתות. עד כאן. עשית ואין תוצאות? כאן נדרש להחזיק בשני קצוות האחד – לא להפסיק לרצות. תמשיכי להאמין, לרצות, לדבר, לעשות, ומצד שני, תהיי מוכנה גם לחכות. אל תדחקי את השעה, היא עוד תגיע ואיתה שפע גדול. איך אבא שלי נוהג לומר – העיקר זה הטיימינג. ובשעה הנכונה – אני אהיה מוכנה.