ההסתרה הלא משתלמת


מכירה את הרגע הזה, שהבן הקטן מבקש ממך "קובית שוקולד אחת אחרונה ודי " חצי שעה לפני ארוחת ערב. את אומרת לו לא בפה, אבל הראש שלך מלא באלף מחשבות אחרות. מחשבות של אולי, מחשבות של אבל, מחשבות של מה אכפת לך וגם לך לפעמים מתחשק. את מכירה את זה שהבן הקטן שלך ממשיך לבקש כאילו לא אמרת עכשיו שלוש פעמים לא בפנים תקיפות וחד משמעיות. איך זה קורה?

כי באמת אין לנו מסיכות מול הילדים שלנו. במשפחה הקרובה, אבא, אימא, ילדים, יש מין חוש כזה קמאי. משהו פנימי ולא מוסבר. אולי זה מהקשרים הכול הכך ראשוניים האלה, הלידה, ההנקה, הגידול היום יומי ביום ובלילה, השהייה ברגעים הטובים וברגעים הטובים פחות. בסוף, על הילדים שלנו אי אפשר לעבוד, זה פשוט לא ילך. האנרגיה עוברת גם אם המילים מאוד יפות.

אימהות שאני פוגשת אומרות לי: אבל מה אשם בעלי שיש לו אישה עצבנית? או מה אשמים הילדים שלי שאני בדיכאון? הן מרחמות על האיש שלהן או על הילדים וכדי להקל עליהם הן שמות מסיכה של אימא רק שמחה ואופטימית, אימא מחייכת ורגועה תמיד.

מה תוצאות ההסתרה הזאת?

הרי אימא לא תמיד שמחה. ולא תמיד רגועה. פעם לא הייתי מוכנה לקבל את המשפט הזה, הוא היה נשמע לי כמו התפשרות, בינוניות. היום אני לא מוכנה שלא לקבל אותו. אני לא מוכנה לא לקבל שאני אנושית. אני בן אדם. הדרך לשינוי עוברת דרך הקבלה. הדרך למי שאני רוצה להיות עוברת דרך מי שאני עכשיו.

ומה עם המשפחה? אדרבא! אימא שמוכנה לקבל את עצמה תהיה מוכנה גם לקבל את בעלה ואת ילדיה. למה שמישהו בעולם הזה יצטרך להסתובב עם מסיכות? מסיכה זה בית כלא. גם אם שמת על עצמך את המסכה של החזקה והמסתדרת, את עדיין בבית כלא אם אין לך את היכולת להיות גם חלשה ונזקקת לעיתים. כך אומר ר' נחמן-"אסור להיות זקן בעבודת השם"-זקן זה אותו אחד שאומר כזה אני וזהו. שמסכים ללבוש מסיכה אחת על הפנים כל הזמן. זו זקנה. אומר ר' נחמן: תהיי גם וגם. גם אימא אחראית וגם תעשי שטויות מדי פעם עד שהבכורה שלך תצטרך לנזוף בך: אימא! זה לא חינוכי. בדרך כלל הגבר יודע לעשות את זה בטבעיות, יודע גם לשים גבולות וגם להשתטות עם הילדים על הרצפה.

צאי לחופש. שימי מסיכה אחרת! במשך שנים ארוכות מידי חבשתי את המסכה של האחראית בבית. היה עצוב לפעמים לראות אותי, האימא הזאת שדואגת שהכול יקרה וכולם יתקלחו והבית יהיה מסודר ונקי ולפני שבת ובמוצאי שבת ולהעיר את כולם ולהשכיב את כולם. יצא ממני משהו קשה כזה כי היה לי קשה. כל כך קשה להיות בכובע הזה לאורך זמן ועוד זמן ועוד נצח של זמן עד שאני שוכחת שאני יכולה להיות בהוויה אחרת.

השבוע הייתי חולה. חטפתי דלקת גרון ושכבתי גמורה במיטה, זה היה יום שישי ויכולתי לזהות ברגע מי לוקחת את כובע האחריות. היא גם שטפה, גם הכינה עוגיות תמרים, גם ניסתה לגרום לאחיותיה הקטנות לסדר את חדרן לשטיפה, ופתאום ,מהילדה השמחה והמתוקה הזאת יוצאים קולות קשים, לחוצים, כועסים. וכל כך התכווץ לי הלב. היא באה לידי ובכתה שהיא לחוצה ולאף אחד לא אכפת ואף אחד לא עוזר ויש לה עוד הרבה דברים לעשות. קראתי לבנים הגדולים ובקול חנוק מדלקת גרון, הזדהות וחוסר אונים הסכמתי להיות במקום הנזקק וביקשתי מהם שיקחו גם חלק ויעזרו יותר בזמן שאני חולה.

השלב החשוב והעיקרי בהורדת מסיכות הוא להוריד אותן מעצמנו. כשאני לא מפחדת בעצמי להיות ולהרגיש מנעד של רגשות והוויות, אוכל גם להביא אותם מול הילדים שלי ובכך להיות בעבורם מודל של הרבה אפשרויות התמודדות עם המציאות. אנחנו המודל הכי הכי טוב ובסיסי לילדים שלנו, אבל מי שנביא זה אך ורק את עצמנו, עם מסיכות או בלעדיהן.