״אמא, אני צריכה לספר לך משהו״ בתי בת ה-11 הקדימה ולרגע נדרכתי מול מבע פניה הרציני ״המורה העליבה אותי לפני כל הכיתה, היא אמרה לי שהיא מאוכזבת ממני וממש כעסה״ קולה רעד ״אני לא מבינה למה, שלחתי לה את המצגת ערב לפני כדי שתעבור עליה והיא לא אמרה כלום, מה עשיתי לא בסדר?״.

ישבנו סביב שולחן עם עוד שתי מתבגרות שנדלקו ברגע – "איזו מורה דפוקה, הייתי צורחת עליה באותו רגע, למה מי היא. אמא, תתקשרי אליה ותצעקי עליה" אחת האחיות דרשה.

לכאורה סיטואציה סתמית, יום יומית. כמה עוולות יום יומיות נעשות לנו – הנהג של ההסעה ברח ולא עצר, המורה לא פונה אלי כבר כמה פעמים כאשר אני מצביעה, מגרשים אותי מהבית שלי, יש לי פנצ'ר בדרך, אני חולה… העולם לא פייר! ומה נשאר לנו לעשות מול זה?

לפני שנים, לקחתי בת אחרת לבדיקת גדילה שהייתה טראומטית. הרופא, ללא הכנה וללא בקשת רשות פתח ונגע ומישש איברים ואזורים אינטימיים ולפני שהתעשתתי על עצמי הוא כבר התיישב מאחורי המחשב. זה קרה בנוכחותי. בעיניינות אגבית נוראית, יצאנו מזועזעות ובתי כעסה עלי כל כך – לא שמרתי עליה.

מה עושים?

מה עושים מול עוולות?

המערכת המוחית שלנו מזהה עוולה כסכנה, תיזהרי! את מאוימת, יש כאן מצב הישרדותי, קיומי. ואז נותרות לנו שלוש אופציות בלבד: בריחה, קפיאה, התקפה.

• או שאני אקפא, כמו שקרה לנו בחדר של הרופא, גם לבתי וגם לי. קפאנו, ישבנו קפואות מאחורי המחשב, בשוק ומזועזעות בלי יכולת לומר דבר באותו הרגע.
• אפשרות שניה – בריחה. להיעלם, להיכנס למיטה, להסתגר בחדר, לעבור כיתה, לנתק מגע, לנקות את הראש, לעשות בינג'.
• או לתקוף – תתבעי אותו! תתקשרי לצעוק עליה! תהפכי שולחנות, זה לא יעבור בשקט!

מחקרים מראים שככל שאדם יותר אקטיבי ביחס לחייו, יותר לוקח אחריות ופועל כדי לשנות ולהשפיע, כלל שאדם יותר חותר למגע ופועל ככל יכולתו גם בסיטואציות קשות – אז הטראומה, הפגיעה שנותרת קטנה יותר.

היכולת לפעול היא בריאות נפש.

פעולה היא לאו דווקא התקפה, היא לא חייבת להיות בחיפזון או באימפולסיביות או להיות אלימה ותוקפנית, אבל כן לפעול.

מה זה כבר יעזור? את תשני את המערכת? את הולכת לחנך את המורה? מה כבר יעזור לפעול? שימו לב – אני לא מתעסקת בתוצאות הפעולה אלא בעצם העשייה.

עצם העשייה משמעותי כי כאשר אדם פועל, הוא מתחזק.

לפעמים, לנו כהורים יש דחף לגונן על הילדים שלנו ולפעול בשבילם, במקומם. להרים את הטלפון למורה ולברר איתה מה קרה או לתבוע את אותו רופא, ולעיתים זה גם נדרש.

אבל השאלה היא מה קורה עם הילד כשאנחנו פועלים במקומו. מה הוא למד? אולי הוא למד שיש מישהו שמגן עליי, יש מישהו ששומר עליי, שהולך מכות בשבילי עכשיו. זה נותן תחושת ביטחון, אך מה הלאה? ומה יהיה כשלא יהיה שם מישהו?

לכן, מצד אחד, לא נזרוק את הילד למים העמוקים ונגיד לו: תסתדר. אבל מצד שני גם לא נשחה עבורו בריכות. אין לזה תכלית, הוא לא יגדל מזה.

הצעתי לבתי הצעה – אולי תכתבי למורה מכתב? תשתפי אותה בהרגשה שלך. בואי רק נעשה טיוטה, זה לא יהיה מה שתביאי למורה, זה רק בשבילך. תכתבי חופשי – ״המורה, רציתי לשתף אותך שמאוד נפגעתי ממך כשאמרת לי שאת מאוכזבת ממני, השקעתי הרבה בהכנת המצגת הזאת ואפילו שלחתי לך אותה ערב לפני כדי שתעברי עליה. אני חושבת שלא היית צריכה להגיד לי כמו שאמרת. אני עצובה עד היום״.

גם הבת שהייתה אצל הרופא כתבה לו מכתב – שלא תסלח לו לעולם, שאיך הוא העז. היא נתנה מקום לכעס שלה לפגיעה ולתחושת חוסר האונים. שלחתי את המכתב בצירוף הסבר ותביעה לערוך לאותו רופא שימוע להנהלת הקופה.

יש לנו דרך להשפיע על המציאות, והכי חשוב, על מציאות חיינו.

אני מאמינה שהפעולות האלה ישפיעו רחוק, אבל הדבר המשמעותי ביותר, שאדם יצא מהסיטואציה, גם אם נעשה לו עוול, מחוזק ומחובר לכוחות שלו.

איני חסר אונים, אומנם נפגעתי אך איני חסר אונים.