כולנו עוברים זמנים של משבר, בה "המציאות" אומרת לנו לא.
שדברים לא קורים כמו שהיינו רוצים.
זה קורה באופן קבוע בחיים ובפרט בשנה האחרונה מאז תחילת המלחמה.
ונדמה שעכשיו, עם הבשורות הקשות של תחילת השנה בה ציפינו שאולי יהיה אחרת, הקושי גדול.
מה עושים כשהמציאות אומרת לא?
מה עושים כשאנחנו במשבר או בהתמודדות מתמשכת לא פשוטה?
מתוך ההתמודדות המתמשכת שחויתי לפני הגירוש מעמונה,ליקטתי חמישה עקרונות שבזכותם על אף הגירוש יצאתי מחוזקת, בריאה ושמחה.
המפתח הראשון:
- עשי את המאה אחוז שלך.
נכון, לא הכול בידיים שלך. כמו שאת מזג האוויר לא תוכלי לשנות. המיקוד הוא במעגל ההשפעה שלך. במה שלך יש לעשות ולשנות.
אחרי קבלת גזר הדין על הגירוש שאלתי את עצמי: תמר, מה את יכולה לעשות? איך את יכולה להשפיע? והצטרפתי למטה מאבק של הישוב.
עוד לא ידעתי איך אוכל לתרום. בארגון בטוח לא, אני שונאת לארגן. מה כן? עוד לא ידעתי, אבל אמרתי: כן. אני בפנים. וכהגיע צורך לארח שרים וחברי כנסת, ולהתראיין לרשתות, התנדבתי.
לעשות את המאה אחוז שלך זה כשדניאלה וייס מתקשרת אלי ביום חמישי בשתיים בצהריים ואומרת לי שהיא קונה לי ולבעלי שני כרטיסי טיסה לליכודיאדה באילת ושאנחנו צריכים לצאת עכשיו.
לקפוץ למים זה להתפרץ לכנס בליכודיאדה כי זו ההזדמנות האחרונה שלנו להשפיע כאן.
לתת את המאה אחוז זה לשבות רעב במדרשה כי כרגע נראה שזו הדרך היחידה שיזכרו שאנחנו עוד כאן, קהילה ללא בית שמצפה לישוב חדש.
פעם שמעתי דימוי, מהרב יהושע שפירא, שאדם יכול להיות בחייו, צופה או שחקן, ואלו שתי ברירות המחדל העיקריות. להיות צופה זה להישאר באזור הנוחות. לצפות על המשחק, לצפות על החיים מבחוץ. לראות איך האחרים משחקים, לבקר או לעודד, לתת עצות. אפשר לבחור להיות שחקן. להיות בפנים, להיות חלק אקטיבי, חלק פרואקטיבי, שיוצר מציאות. אני בחרתי במאבק על עמונה להיות שחקנית. לעלות על המגרש זה דבר שדורש אומץ ותעוזה, עלולים לעשות טעויות, אבל בסופו של דבר רק כך אפשר להבקיע גול. אני מאמינה שבאנו לעולם הזה להתפתח לצמוח ולתרום. אם לא נאתגר את עצמנו ונצא מאזור הנוחות, המציאות תדאג לכך. אני מעדיפה לדאוג לזה בעצמי. תאתגרי את עצמך, תהיי שחקנית ראשית בחיים שלך, ובמיוחד בזמנים קשים.
גם עכשיו בזמן המלחמה, תמיד יש מה לעשות ואיך לפעול באין סוף תחומים בהם ניתן להשפיע לטובה. עלי על המגרש!
2. פועל יוצא מהמפתח הראשון הוא זה: המוכנות לקחת סיכונים.
כשעולים על המגרש מסתכנים. "ויירא יעקב ויצר לו" שמא ייהרג שמא יהרוג. כשאתה על המגרש אתה עלול לפגוע ואתה עלול להיפגע. את חושבת שידעתי מה לענות בראיונות? ממש לא. אני אדם מן הישוב ממש. חששתי שאכשל בלשוני, וזה קרה. עשיתי טעויות, קיבלתי ביקורות. אני זוכרת בקרים לפני הגירוש בהם בין שבע לשמונה עברתי שלושה ראיונות, גלי צהל, רשת ב' ורדיו ירושלים. בשמונה בבוקר כבר נכנסתי להתקלח מהלחץ מהסטרס מהזיעה. גם בליכודיאדה קטפתי חירופים ועלבונות. https://www.inn.co.il/News/News.aspx/338780 עד היום קשה לי לראות את עצמי שם.. לוחמת רועדת ומבוהלת על הבמה. ואף על פי כן אני מרוצה! כי כצופה איני רוצה לחיות את חיי.
כשאת יוצאת מאזור הנוחות ועולה על המגרש את לוקחת סיכון. שאלתי את עצמי, תמר, מה הכי גרוע שיקרה? יצעקו עלייך? בסדר. לא תמותי מזה. יכתבו תמר ניזרי התפרצה? אז מה? אז יכתבו. יכתבו עלייך תגובות? עד היום לא קראתי. בשביל מה? תהיי שחקנית, העיקר שתוכלי לומר בסוף-אני את שלי עשיתי. רק אם נהיה מוכנים לקחת סיכונים נוכל להעז, לצאת מאזור הנוחות הכובל, לחיות בעוצמה.
לכתוב פוסט זה לקחת סיכון שלא יאהבו אותו או אותי
להגיע לנחם זה להסתכן בחוסר נעימות
להתנדב זה להסתכן בדחייה
זכרי-כגודל הסיכון כך גודל הסיכוי!
3. מנטאליות מכוונת
מאוד קל "להתרסק" בעתות משבר, המחשבות סוחפות לנורא מכל. או כמו ששאל אותי אחד הכתבים לפני הגירוש: "כשאת חושבת על היום שאחרי, איך את מרגישה?"
אילו לא ידעתי את כוחם של המחשבות ואת כוח המיקוד שלנו, של הפוקוס, הייתי נופלת גם כאן. "אני לא חושבת כלל על היום שאחרי," עניתי לאותו כתב, "אתה יודע למה? כי זה פשוט מחליש אותי. אני חושבת אך ורק על המטרה: "עמונה נשארת במקומה" והשאלה שלי היא: מה אני יכולה לעשות בשביל המטרה הזאת היום? מה אוכל לעשות שעוד לא עשיתי. זה מה שנותן לי כוח".
הייתה לנו מנטרה: עמונה נשארת במקומה. זו המטרה. זה היעד. ועכשיו, השאלה היא רק איך ומה. נעשה כל מה שביכולתנו, לא נשאיר אבן במקומה עד שנגיע אליה.
גם עכשיו במלחמה, שימי לב באילו תכנים את משרה את עצמך.איפה נמצאות המחשבות שלך ואילו שאלות את שואלת. אדם נמצא במקום שמחשבותיו נמצאות.
4. שמירה על עוגנים.
התמודדות דורשת המון אנרגיות וכוחות נפש. לפחות פעם בשבוע הייתי מוצאת את עצמי בסטרס לא נורמלי. מפחד, מלחץ, ממחשבות שלא הצלחתי להנהיג.
דווקא בזמנים כאלה חשובים יותר מכל העוגנים שלנו. מה הם? לכל אדם יש אותם הרגלים שאם הם נמצאים בחייו, החיים עולים קומה. גם לי יש כמה כאלה. למשל ריצה. שלוש פעמים בשבוע. למשל התבודדות, למשל שיחת אימון.
כמה חודשים לפני הגירוש , כשהתחיל האטרף הגדול אני זוכרת שיחה מכוננת עם המאמנת שלי, שרית אמיתי, שבה בחרתי להיות מנהיגה. להנהיג את עצמי בתוך כל הטירוף המשתולל מסביב. להמשיך לרוץ בקביעות, להתבודד בקביעות, להתפלל , לקוות, להשתטח על הארץ הטובה, להמשיך בכל מה שנותן לי כוח.
דווקא ובמיוחד עכשיו, במלחמה-חובה להכניס את עוגני האנרגיה שלנו בחיים ביתר שאת וביתר עוז!
5. אחרון חביב- המוכנות להיעזר וכוח היחד
בסוף אנחנו אנושיים. בסוף אנחנו מוגבלים. בסוף אנחנו בני אדם. נתפס לי הצוואר והתפרקתי, היו רגעים של שבר . קורעים אותי מהבית, זה שבר גדול ונורא. כל כך חשוב להיעזר. אין אדם שהוא חסין עד. והמוכנות לפנות לעזרה, להיתמך, לקבל חיבוק או רפלקסולוגיה או whatever הייתה כל מה שהייתי צריכה בעתות קשות.
אחד הלימודים שלי כפרט וכמשפחה מאותה תקופה היה כוח היחד. המעודדים. המנחמים. לפני אחרי ותוך כדי. שלא השאירו אותי לבד, כי כל נשמה נותנת כוח וכל אדם שהגיע להזדהות לעזור או לנחם נתן המון.
וגם זה בידיים שלנו. צרי או הצטרפי לקבוצה שנותנת כוח. תהיי מוכנה לבקש עזרה, תהיי מוכנה לקבל!
נכון
לעיתים אין לנו אפשרות להשפיע על המציאות החיצונית
אך על עצמנו ועל המציאות הפנימית שלנו, יש לנו השפעה רבה!
